אז מה בצלחת.. אכן סוג של סופלה אומלט, מרשים מאד בגודלו ובמראהו, תפוח מאאאאד, עד כדי כך תפוח שאומר שלטעמנו תפוח מדי! כלומר אתה ממש חש שאתה אוכל אוויר יותר מאוכל, תחושה של קצף בפה ולא חביתה, כמעט ואין מוצק בפה, ללא ספק תחושה שונה ומיוחדת אבל חסרה לטעמי. ללא ספק טכניקת הההכנה מיוחדת ומקנה ניחוח מעושן של עצי מדורה שנלווה לאומלט. התוספות מוגשות בצד, במקרה של הבייקון הוגש משהו הדומה לחמון קר ולא ביקון ולא קשור בשום צורה לחביתה, בשר קר נוקשה מלוח ולא טעים שלא ממש ניתן לשלב אותו במנה, צירוף שגוי ולא נכון. במקרה השני מנה חמה של קוקי סאן ז’אק שנצרבו על פלנצ’ה ובושלו בשמנת עם הרבה כשרה, טעים וניתן לשילוב בחביתה, אולם מעשית אם תעשה זאת תפרק את החביתה שכולה אוויר, סביר להניח שזה הרעיון להגשת התוספת בנפרד.

שורה תחתונה, החביתה בעלת טעם ייחודי וחביב, מרקם קצפי שמרגיש 90% אוויר שלא אהבנו, התוספות לא התחברו בשום צורה לחביתה. מבחינתי הרעיון מרתק אבל לביצוע לא התחברנו.

סיכום | מאד מיוחד, מאד שונה, אבל לא אהבנו את תחושת הקצף בפה במקום אוכל, סוג של לאכול אוויר עדין ושמימי. התוספות לא התחברו ותוספת “הבייקון” היתה לא מתאימה לחלוטין.

ואז הגענו לפאנץ’.. 34 אירו לחביתה עם בייקון, 38 אירו לחביתה עם סאן ז’אק, צלחת חביתה ממוצעת עולה כאן מעל 150 שקלים!!  פרט קטן שלא ראיתי כשמיהרתי להזמין בהתלהבות. אני בתחושה שזו לחלוטין החביתה היקרה ביותר בעולם כולו.

חוויית אסקטרים, חובה לבוא ולצפות בתהליך ההכנה הפתוח לקהל למבקרים בהר, להכנס ולהזמין חביתות רק למי שחש חובה להתנסות בלבד. ונודה על האמת, למעט טארט טאטן שלא עפנו עליו יש כאן תפריט עשיר שלא ניסיתי, אולי שם נחבאת הפואנטה, בסופו של דבר משהו הביא לכאן את סלבז מכל העולם.