אין שום סיכוי בעולם שרגליך ישאו אותך לפתחה של מסעדת “עצמון דליקטס טריפוליטאי” במקרה כי נקלעת למקום. הלוקיישן הוא ללא ספק מההזויים שבנמצא, עיבורו של מתחם חנויות מוזנח וחצי עזוב הצמוד לשוק של שכונת פרדס כץ בבני ברק, ברחבה הסמוכה מתחם השש-בש השכונתי של הפנסיונרים בשוק, גם כשתגיע למקום אתה תחפש שוב ושוב כי לא תהיה בטוח שזה אכן כאן. לכאן מגיעים כי נסענו במיוחד, לכאן חוזרים ומגיעים כי שווה לחזור ולהגיע לכאן במיוחד.

עצמון מנהל סולו “מסעדת פועלים” קטנה וצנועה, ללא הוד והדר וללא גינונים, האיש הוא הבעלים של המסעדה, הוא השף, הוא המלצר, הוא על הקופה והוא גם עושה קניות ושוטף כלים, One men show. חלק מהחן שבמקום בפשטותו, אין תפריט, מתיישבים, עצמון מכריז על ההיצע שבמטבח, בוחרים ואוכלים.

המטבח של עצמון מושתת על תבשילים מרובי שעות בישול, ייחודו במקצועיות של האיש, בשליטה שלו בטכניקות בישול, ובחומרי הגלם הטריים והאיכותיים בהם הוא עושה שימוש, ממעט להשתמש בתבלינים יבשים כמקובל בז’אנר ומרבה לעשות שימוש בעשבי תיבול טריים. לעצמון יש יד של שף-על שמונחת על עולם סגור ומצומצם של בישול ביתי מסורתי פשוט ללא מעוף וללא שמץ של רצון לעשות טוויסט או התחכמות לשום מקום יצירתי והמצאתי. מטבח מסורתי שעושה את הטוב ביותר שניתן בגזרה הזו. האמירה החזקה ביותר שיש לומר אותה בהקשר של עצמון היא שאלוהים נגע בו, יש לו יד, התבשילים עדינים מאד, טעמים מאוזנים ומדויקים עד כדי מופלאים, אין כאן עודף מכלום, יש כאן כייף גדול בפה, לכן לפה חוזרים שוב ושוב ושוב.