סקר מינה צמח לידיעות אחרונות אוקטובר 2017 קובע כי 41% מהקהל הישראלי צופה בתכנית “מאסטר שף” לעומת 15% בלבד מהקהל הצופה בתכנית “המסע המופלא של גידי ואהרוני”, ובעידן של מדיה מסחרית כשיש למפיקים ביצת זהב ביד היא לעולם תקבל את המקום השמור לה. הנתון הסטטיסטי הזה מלמד רבות אודותינו ואודות ההעדפות שלנו.
אינני רואה את המקומי כמטיף שיקבע לקהל את העדפותיו, ובכל זאת אני לוקח על עצמי להציג עמדה שונה, ואולי לגרום לכם לחשוב על זווית שמעולם לא ראיתם עד כה.
בני האדם כפי הנראה אהבו מאז ומעולם לבלות בצפייה בתחרויות למיניהן, באופן לא מפתיע ספורט היה ועודנו המקום הטבעי לכך, אולם כבר בימי קדם הרחיבו בני האדם את היריעה והרבה טרם התפתחות המדיה צפו בהמוניהם בתחרויות ריאליטי של קרבות אדם נגד אדם ואדם נגד חיה, ועוד. כפי הנראה שמשהו בסיסי באופי האנושי נהנה לצפות בבני אדם מאותגרים ומתמודדים עם קשיים זה כנגד זה.
בעשור האחרון תחום הריאליטי תפס את הבכורה בפופולריות של תכניות טלוויזיה בכל רחבי העולם, ואוכל שהפך לנושא תקשורתי בעידן הזה מהווה חלק חשוב בז’אנר.
אם אני שם לרגע בצד את השיקולים המסחריים המניעים את חברות המדיה המסחריות, אני רואה באוכל ברמות הגבוהות שלו אמנות. לבשל מתכונים מוכרים ברמה גבוהה זו אומנות Craftsmanship, אולם במקום שבו נרקמת יצירה באוכל הוא נוגע באמנות לכל דבר Art. ובתחרויות כמו מאסטרשף, משחקי השף ואחרות דורשים מהמתמודדים ליצור חידושים וגם אם הם לא תמיד מצליחים באמת ליצור דבר חדש לחלוטין משלהם (ברוב המקרים הם נוטים להביא חיבורים חדשים של רעיונות קיימים) הרי שהתחרות עוסקת בדיוק בזה ומעמידה למתחרים ציפיה לקבל את זה, כמובן לצד רמת ביצוע Craftsmanship שהיא הבסיס לקבל זכות כניסה לתחרות מלכתחילה.
עבורי אוכל הוא אמנות בדיוק כשם שמוסיקה היא אמנות, כשם שפיסול וריקוד הם אמנות. אני לא רואה מישהו שדמיין אי פעם להעמיד לתחרות יצירה של מוצרט מול יצירה של בטהובן, זה הרי בלתי נתפס ולא רלוונטי, כי לכל אחד יש את המקום שלו, הסגנון שלו, אין מקום להגדיר מי יותר טוב ממי. זו איננה שאלה רלוונטית. ובמקום שבחרו להעמיד יצירות מוסיקליות לתחרות התגלגלנו ל”אירוויזיון” ואין צורך להכביר מילים על איכות החומרים בתחרות הזו.
מהמקום הזה אני חש פיספוס מהותי בז’אנר הגואה של ריאליטי אוכל שבו מעמידים יצירתיות קולינרית לתחרות זו מול זו. בעיניים שלי מנה מורכבת שנתפסת שיא הגורמה בתיחכום שלה לאו דווקא גוברת קונספטואלית על מנה פשוטה וביתית אבל משובחת ומדהימה בפה, ההגדרה מה יותר ממה שגויה בהיבט האמנותי של אוכל, אפשר גם אפשר לתחר רמת ביצוע, אבל הרי לא בזה מתמקדות התחרויות הללו. אוכל ברמות הגבוהות שלו הוא אמנות ואין מעמידים אמנות לתחרות, אני חש שברמה העקרונית הפורמט עושה עוול לקולינריה ומתייחס לאמנות שבדבר כצהובון מסחרי שחייב להביא תוצאות כלכליות, כי מה לעשות “אהרוני וגידי” יכולה להיות תכנית מקסימה שמביאה עולם, מראות, אנשים, חוויות, מוצרים, חידושים לא מוכרים, מתכונים, אוכל אוכל ואוכל בכל צורותיו ומקורותיו, סיפוק גדול לתאווה לחוות אוכל במדיה בעטיפה של צבעים, נופים ואותנטיות מרהיבה.. אבל למרות הכל היא עדיין מביאה בדיוק 25% רייטינג ממאסטרשף, ופה מתחיל ופה מסתיים הדיון.
לא ארחיב להיבטים נוספים של התכניות הללו ושל היכולת לשיפוט אובייקטיבי של אוכל בכלל, מספיק שנציין את המצבים שכולנו מכירים של רושפלד וכהן טועמים מאותה צלחת ולכל אחד דעה הפוכה, מה שמלמד שמרכיב העדפות הטעם האישיות מהותי בחווית האוכל ובשיפוט יצירתיות אמנותית בכלל, לכן זה לא ממש זה. אם מתמקדים בשיפוט טכני של רמת ביצוע קל יותר להשתמש באמות מידה אובייקטיביות כמקובל בבתי ספר לבישול או כמקובל בבתי ספר לאמנויות אחרות כשבוחנים ונותנים ציון לעבודה של חניך בקורס.
תגידו שיש דברים טובים בריאליטי, שנינט לא היתה מגיע לבמה בלי כוכב נולד, שאבי לוי לא היה מגיע למסעדה בלי מאסטרשף, וכן הלאה. כן זה נכון, יש גם ברכה בהיבט הטלנטים שהפורמט נותן להם הזדמנות נדירה להתגלות, והדבר היפה הזה לא משנה את העיוות הענק שאותו פורמט מייצר בהיבט האמנותי לשם כך.
בכל זאת, אתם תמשיכי לצפות וליהנות, חלילה לא אני אפריע לכם בכך, כן גם אני צופה, בכל זאת במקום שבו יש אוכל אני כנראה תמיד אהיה, גם כשיש לי מה לומר. שווה על רקע הצפייה להיות מודעים להיבט הזה של העולם הקולינרי בשעה שאנו מתחברים ומזדהים עם מה שמוכרים לנו ערוצי המדיה המסחריים.
2 תגובות
אני ממש לא מסכימה איתך לגבי זה שכל תכנית ריאליטי חייבת להיות ככה.
קח לדוגמה את בייק אוף – בישראל הייתי די בהלם טוטאלי תוך כדי צפייה ואפילו הבאתי פופקורן כדי לצחוק, ורק השנה הסכמתי לתת צ’אנס לתכנית הבריטית המקורית. בכלל, מה הקשר בין הדמויות שהביאו לשפוט – חוץ מאולי קרין גורן, מה הקשר בין מישהו שיש לו מותג שוקולד טראשי לשיפוט בתכנית אפייה, או בעל קייטרינג כמו רן שמואלי? מרי ברי ופאול הוליווד, הם אנשים שאפייה היא ליטרלי הלחם והחמאה שלהם.
הייתי גם די בשוק מכמה משקל קטן היה לדעה האישית של השופטים – הם בדרך כלל ציינו אותה רק אם נגיד מאפה היה חריף בצורה מוגזמת מדי לטעמם או כשהם רצו לתת גילוי נאות שהם לא אוהבים שילוב טעמים מסוים (כמו נגיד פירות הדר ושוקולד) אבל שזה לא אמור להעיד על האיכות הסופית.
לרוב השיפוט היה טכני, ואם כבר טכני – בכל פרק היה אתגר טכני, שבו כל המשתפפים נבדקים על היכולת שלהם לייצר מוצר מאותו חצי-מתכון שניתן להם. מה גם שהטעימות עד השלב האחרון הן עיוורות.
הבעיה לדעתי בתכנית הזאת היא בשיטה, לא בודקים את ההתפלגות לאורך זמן של אופה מסוים, זה די make or break situation – אם היית טוב לאורך 4 פרקים לצורך הדוגמה אבל היית גרוע באופן יחסי לאחד המתמודדים האחרים בחמישי, אתה תועף או תהיה בסכנת העפה. בעיניי זה בעייתי, כי זה לא ממש ממחיש את איך שקונדיטור עובד בשוק העבודה – כלומר שהוא צריך לספק מוצר איכותי לאורך זמן כדי שלקוחות יבואו.
אבל בגדול, הכל שאלה של מה פונקציית המטרה. אתה אומר שזאת אמנות ושהיא אפשר למדוד את זה – אולי בכלים אמפיריים לא.
אבל העובדה היא שלמשל ב”משחקי השף” כשנתנו אותן 3 מנות לקבוצה מסוימת של אנשים עדיין במרבית הפעמים היתה הכרעה מי היתה טובה יותר – ואם פונקציית המטרה היא מי למשל “מבשל מנה איטלקית הכי טוב”, אם היא רוב לשף מסוים זה הגיוני קטגורית להגיד שהוא פשוט…היה בזה הכי טוב ביחס לשניים האחרים. אנשים צריכים להבדיל בין זה לבין להחליט אם זה אומר שהוא יהיה מסעדן הכי טוב למשל או דברים שהם לא קשורים ישירות למה שהוא נבחן בתכנית, וזאת אולי באמת בעיה כי אח”כ הם צוברים פופולריות ולמען האמת גם לא מעט אכזבות כי אנשים מניחים שהאוכל שלהם הוא הכי טעים שאפשר במסעדה, רק בגלל מה שהם ראו באולפן.
אני דווקא מברכת כל סוג של תחרות ולו רק בשביל הספורט והחוויה, הבעיה לדעתי שמאסטר שף נכנסת יותר מדי לחיים האישיים של המתמודדים, מוטה באופן השיפוט ובאופן כללי אוכל הוא קצת יותר קו מתאר שלה מאשר המיקוד העיקרי. אבל אני לא חושבת שזה אומר שצריך לוותר לגמרי על כל הפורמט, בגלל איזה תפוח רקוב.
לגבי אהרוני וגידי – מה לעשות, זאת תרבות הארדקור. אנשים רואים בריאליטי את המראית של עצמם – אופים או טבחים חובבים, ומה יכול לצאת מהם או מה היה למישהו מפורסם להגיד עליהם. לרוב האנשים לא אכפת ללמוד על המקורות של המזון. זה אולי מבאס, אבל אני חושבת שיש מקום לכל סוגי התכניות יחד.
אפשר לבקר את עולם הריאליטי מהרבה היבטים, אפשר גם לבקר ספציפית פורמט כזה או אחר על משתתפיו, על מנחיו, על השיפוט, על ההפקה, ועוד, העדפתי לא להכנס לזה במאמר הספציפי בו התמקדתי בסוגיה אחת מסוימת שרבים לא רואים אותה – אוכל כאמנות ומה קורה לאמנות כשמעמידים אותה בתחרות.