רן ורדי על קולינריה צרפתית ומעבר

אילת | לוויתן, רגשות מעורבים

מסעדת אילתית שקצרה תשבוחות מקיר לקיר בקרב כל מבקרי ומומחי האוכל המתבטאים במדיה, החלטנו להקדיש לה שתי ארוחות ערב, מה שהסתכם ברגשות מעורבים.
מסעדת לוויתן

אילת | לוויתן, רגשות מעורבים

מסעדת אילתית שקצרה תשבוחות מקיר לקיר בקרב כל מבקרי ומומחי האוכל המתבטאים במדיה, החלטנו להקדיש לה שתי ארוחות ערב, מה שהסתכם ברגשות מעורבים.

אילת בעוונותיה נחשבת בקרב אוהבי אוכל כעיר שלחוות בה ארוחת גורמה ראויה זו משימה דמיונית. כצוללן נהגתי לפקוד את העיר הדרומית שלוש פעמים בשנה, שנה אחר שנה, וביקרתי במרבית בתי האוכל שהיה חשש שאהנה בהם, במרבית המקרים הרעב לאיכות לא סופק עבורי.

לראשונה בהיסטוריה האילתית הקימו לפני מספר שנים הצמד ליאור רפאל וענבר שפירא מסעדה אשר זכתה באופן עקבי לשירי הלל מקיר לקיר מפי כל מי שעסק ועוסק בארץ בביקורת מסעדות, כמעט ללא יוצא דופן. זה החל במסעדת "המסגר 5" שלהם שלאחר מספר שנות פעילות נסגרה, ובמקומה לאחר הפוגה קצרה פתח הזוג את מסעדת "לוויתן" אשר זכתה וזוכה לביקורות מהללות לא פחות. לאחרונה פתחו השניים לצד לוויתן חלל אוכל נוסף בשם "פלמינגו" המציע אוכל נגיש יותר באווירה פחות מחייבת מלוויתן.

השבוע ירדנו לאילת ובידיעה שאין חדש בהיצע המקומי, החלטנו להקדיש שני ערבים ברצף לתפריט הנוכחי של מסעדת הדגל של השניים "לוויתן", תפריט מתחלף עונתי שלעיתים מפספס מנות צאן ברזל שהתמסדו בקרב סועדים כאייקוניות של המקום ואינן עוד, פשוט כי מגוונים.

המסעדה ממוקמת בקצה המזרחי של טיילת הרודס בואכה הגבול הירדני, מרווחת מאד ומציעה מספר חללי ישיבה באוירה נעימה ושקטה, אסקפיזם אשר התרחק לו מן האזור מוכה המוני עם ישראל על טפם וקולניותם. התפריט עשיר ורחב למדי, מציע מגוון גדול של מנות ראשונות לצד היצע מרשים לא פחות של עיקריות. 

בניגוד להרגלי אני בוחר לערוך את הכתבה הזו הפוך, כלומר לסכם את החווייה ואת השורה התחתונה שלי בפתח הדברים ולפרט בהמשך את המנות שטעמנו לפי הערכתי את איכותן ולא לפי סדר אכילה. שתי הארוחות לזוג כולל יין ושתיה ולפני טיפ הסתכמו בחשבון של מעל 1200 ש"ח (לשתי הארוחות). לא נפלנו מהכסא משום מנה, כן חווינו כאן מספר מנות טובות מאד, מספר מנות עם פוטנציאל גבוה וביצוע לא מדויק, וגם כאלו שהכנתן התפספסה. בסופו של דבר החוויות שלנו בחיים מקבלות התייחסות למול רף הציפיות שבנינו ועימו באנו לחוות אותן, וכך גם ההתייחסות ללוויתן, חוויה אליה הגענו עמוסים ברף ציפיות גבוה ובצדק לאור הסופרלטיבים המקצועיים מקיר לקיר והייפ כללי בקרב פודיז, ולכן בשורה התחתונה הסיכום מבטא רגשות מעורבים: מחד אכזבה יחסית למול הציפיות הגבוהות ושירי ההלל האופפים את המקום, מאידך זו כנראה עדיין אחת האפשרויות הבודדות לטעום באילת מספר מנות גורמה יצירתיות ואיכותיות.

מטבח איכותי, שימוש בחומרי גלם משובחים, מנות מורכבות וחלקן עושות שימוש בכמות גדולה של מרכיבים במנה אחת, חלק מהמנות כוללות מחיות רטבים ומרכיבים שהכנתם לא שגרתית ולא פשוטה, התמחור יקר יחסית, המנות הסתברו כלא אחידות בגודלן, חלק מהמנות ענקיות ממש (מנות ראשונות שהוגשו בכמות של עיקריות לכל דבר) לצד מנות קטנות מדי. יש נטייה ברורה במטבח לעודף תיבול לימוני החוזר על עצמו במספר מנות. נטיה להשתמש באותו צ'יפס דקיק גפרורים בואכה מקדונלדס ביותר מדי מנות וחבל, לא מתאים במסעדה שכזו ומשדר פאסט פוד.

לתשומת לבכם, המטבח עובד כאן מהר הרבה מעבר לצפוי, כדאי לבקש שהות בין מנות כדי לרווח את חוויית הארוחה, אחרת תמצאו עצמכם, כמונו, מסיימים ארוחת גורמה בת שלוש מנות בשישים דקות, כמעט צה"לי.

אז ממה התלהבנו ומה שווה להזמין אם אתם פוקדים את המסעדה

תמנון עם טבעות נקניקית טלה עם שעועית בובס על מצע מחית סקורדליה נרו, טוגרשי ועלי מיקרו כוסברה (65 ש"ח). מנה כבדה עשירה כפרית ומיוחדת, טעימה בטירוף, חיבור מעניין ולא שגרתי בין נתחי תמנון ונקניקיית טלה, מנה ראשונה בגודל של מנה עיקרית לכל דבר, הסקורדליה השחורה (המוכרת יותר במקור כמחית יוונית המורכבת משקדים ושום) העשויה מלחם, שקדים, דיו דיונון, שמן זית ומלח היתה מיוחדת מאד, המנה הוגשה עם פלח לימון שמומלץ להוסיף מעל לרוטב ולאזן כך את כבדותו מעט. התמנון עשוי כהלכה, טבעות נקניקית הטלה עדינות עסיסיות וענוגות, שעועית הבובס ליטפה את הלשון ברקע, להתמכר ממש, יופי של מנה.

פרח קישוא בטמפורה, ממולא בריקוטה ופסטו, מוגש לצד עגבניות שרי, פירה ארטישוק, בלסמי, זרעי בזיל ופרמזן (46 ש"ח). מנה טעימה להפליא וקטנה להפליא, פשוט טעימה ונגמר, רצינו עוד, רצינו לפחות שלושה פרחי קישואים שכאלו בצלחת. מלית לא ממש שגרתית ועשויה מעט אחרת, לימונית בטעמה, גם תערובת פירה הארטישוק ועגבניות השרי שהיווה מצע היה טעים ביותר, מנת חובה טעימה ביותר.

מנות חביבות ובעלות פוטנציאל שסבלו מביצוע לא מדויק:

שרימפבורגר ברוטב טרטר ספייסי, מוגש עם צ'יפס דקיקים ונתח חצי חסה ננסית באיולי, (95 ש"ח), מנת דגל ותיקה של המקום. מנה חמודה, טעימה, ההמבורגר מעט פירורי ולא פריך מספיק, מנה שהלימוניות שבה (כנראה הרוטב) באה במינון שהאפיל על טעם השרץ וחבל, מוגש בלחמניית חלה רכה קלויה וטעימה. כנראה שהטועמים לראשונה מתלהבים מאד, כך לפי הביקורות ברשת, כמי שמכין שרימפבורגר בעצמו וגם פרסם בבלוג את המתכון, ללא תיחכום רב אפשר להכין זאת פשוט וטעים עם טעמים ברורים של שרימפס שחבל להעמיס עליהם ולהעלים אותם בעודפי לימון. קשה שלא להשוות לשרימפבורגר המוכר של "מסעדת פופינה" המופלאה בתלביב, יש מה לשפר ובקלות ניתן לתקן את הדרוש תיקון במנה.

סטייק טרטר לונדוני, עם חלמון ביצה, צ'יפס וטוסטונים (65 ש"ח). מנה קלאסית פשוטה טרייה ואיכותית שהוכנה במינון עודף של קרעי צלפים, מה שהפך את המנה הטובה בבסיסה ללימונית מדי ולחוויה טעימה אבל "צלפית" הרבה יותר מהראוי. הוגש עם ערימת צ'יפס שלטעמי איננה מתאימה למנה שכזו, הצ'יפס הוגש במליחות מטורפת והוחלף לבקשתנו.

פרפה כבד אווז קר במעטה ג'לי יין אדום ופירות יער מוגש בצנצנת, בלווי קורנישונים, פרוסות תפוח עץ דקיקות, טוסטונים ועלי רוקולה (84 ש"ח). אז מה אומרים על מנה שהעיקר בה טעים ומוצלח מאד והמעטפת אינה תואמת..  פרפה (פטה) הכבד, מוגש בכמות עודפת גם עבור שני סועדים, יופי של מחית, מזוקק, טעים, מלטף, מעולה כולל הג'ל העוטף אותו, אלא שהטוסטונים מרגישים תעשייתיים ולא טעימים, גוש חרדל הגרגרים הגס אינו מתאים, הקורנישונים פחות מתחברים לי לקרם עדין וענוג מכבד אווז אלא יותר לכבד קצוץ, והסלט חביב. קומבינציה שחוברה לה ונראה כי הפרזנטציה שיחקה פה תפקיד יותר חשוב מהשילוב הקולינרי וחבל, ועדיין הכבד מהות המנה מעולה ובנדיבות. להוריד את התפאורה, להגיש כבד, קוביות ג'לי לצידו, טוסטים איכותיים או מספר פרוסות לחם שאור משובח, ונתחי פרי טרי או צ'אטני עשיר ומתובל וזהו, אין צורך בכל הפרזנטציה כשהיא מקלקלת.

נוסיף ונציין את לחמניית הבאגט המוגשת לכל שולחן, בערב הראשון היא הרגישה פריכה טריה וטובה, בערב השני היא הרגישה לא טריה ומרקמה לא היה טוב. האמת שהייתי מחליף את לחמניית הבאגט הזו בכמה סוגי לחם מחמצת ראויים שישדרגו כאן את החלק הפחממתי של החווייה. ראוי לציין את החמאה המופלאה (לא פחות) המוגשת כאן עם הלחם, חמאה המעורבבת עם שלל מרכיבים ובינהם בצל סגול, בצל כבוש, לימון, גרדת לימון, פרמזן, שום, פסטו, מלח, פלפל. ביקשנו עוד ומטעמי נימוס התאפקנו לא לבקש עוד ועוד.

ולסיום מנות שלטעמנו הכנתן התפספסה:

מסעדת לוויתן
מסעדת לוויתן
מסעדת לוויתן

והיו שם מנות שאולי היה בהן פוטנציאל, אבל הביצוע לא היה זה, חומרי הגלם עדיין במיטבם, ולכן חבל.

עוף (כרע וחזה) צלוי ומבושל ברוטב סופרם (ציר עוף מצומצם ושמנת עם רו), עם פטריות וירקות שורש, מוגש עם סירצ'יק קטנטן של פולנטה שבושלה בחלב ופרמיז'אנו (90 ש"ח). העוף יבש ומאכזב, הפטריות יבשות קשות ולא נגיסות (כנראה פטריות יבשות שלא הושרו מספיק לריכוך והוכנסו לרוטב טרם עת), הרוטב טעים אבל מלא בקוביות בצלצלים קטנטנים חיים שלא רוככו בבישול או טיגון וצר לי אבל החיבור של רוטב נוזלי עם קוביות בצל חי לא עובד. ורק הפולנטה שוס אמיתי. הערנו למלצר, חוייבנו מלא.

סקלופס ונקניק דם, על קרם תירס ובייקון מעושן, מיקרו כוסברה ושמן צ'ילי (70 ש"ח). מנה פיצפונת כמותית, תמחור מרגיז, הסקלופס הוגשו קרים, לא פריכים, לא טעימים, הרגיש כמו מנה מחוממת, נקניק הדם כמה מלוח מלוח מלוח מדי. מנה לא מוצלחת. בעלת המקום שמעה את דעתנו ולקחה לתשומת ליבה, חוייבנו מלא. 

חזה אווז על מצע ריזוטו גזר נושך עם פלפל שחור ומיקרו כוסברה (145 ש"ח). פוטנציאל ליופי של מנה, בפועל חזה האווז טעים אולם נצלה יתר על המידה לרמת מדיום-וול והפך יבש ונוקשה מדי ללא שמץ וורדרדות במרכזו, פשוט פיספוס. הריזוטו חביב אבל שוב.. לימוני בטעמו עם רקע חזק של פרמזן בטעם.

סלמון על מצע ריזוטו פרימוורה, פירה אפונה, קייל, פק צ'וי, מיקרו אפונה ובזיליקום, פרמזן וחמאה (105 ש"ח). מנה מהממת בצבעים וביופי שלה, מנה גדולה מאד, אולי מדי, לדג היה עור צלוי קריספי וטעים, בשר הדג בחלקו היה עסיסי וטוב וכמחציתו צלויה יתר על המידה. תערובת הריזוטו ומחית האפונה היתה מחד מעניינת ולא שגרתית ומאידך תערובת כבדה מדי, גסה מדי, ומעורבבת ביותר מדי מרכיבים שפיספסו את הכוונה הטובה. אפשר היה לפשט לדייק ולהגיש מנה דומה חדה ונכונה הרבה יותר עם פחות מרכיבים ועם ביצוע מוקפד.

ולסיום נציין את הקינוח היחיד שטעמנו במסעדה, שילוב של גלידת הל, גלידת קוקוס, סורבה מנגו, שבבי קוקוס, קרם אננס, קצפת ופיסטוקים (55 ש"ח), הוגש בכוס גבוהה כשהמרכיבים אחד מעל השני, נמסים אחד לתוך השני וחבל, הקשה על האפשרות לחוות את המרכיבים בפני עצמם. סורבה המנגו טעים חד עוצמתי ונושא עימו מסר בטעם, גלידת ההל וגלידת הקוקוס היו פיספוס שתיהן, כמעט חסרות טעם, החמצה.


מילת סיום,

אילת היא עיר שונה, התרבות, האוירה, הקצב, השפה, האנשים. ההיצע הקולינרי הדל בעיר לאורך כל השנים הופך את מסעדת לוויתן לאירוע חריג בנוף הכללי. לצד הביקורת ההערות והפיספוסים מדובר במסעדה עכשווית, יצירתית, המנסה להביא אמירה ואיכות לצלחת. לא עניין של מה בכך בעיר הדרומית ביותר בארץ. הכתבה הזו לא היתה נכתבת אילו לא סברתי שיש כאן חווייה שונה וייחודית עם צדדים איכותיים שלא תמצאו במסעדות אחרות בעיר אילת נכון להיום. פגשתי בלוויתן הרבה רצון טוב ושאיפה לאיכות, לייחוד, למורכבות, לאותנטיות ולמצוינות, אני נותן את הקרדיט לשיפור בהמשך.

—–

לוויתן, טיילת מלון הרודס, אילת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הצטרפו לרשימת הדיוור של הבלוג, וקבלו כתבות חדשות לתיבת המייל שלכם

אולי תאהבו גם...

ממרח שמן זית

ממרח שמן זית

פטנט פשוט ולא נפוץ שהופך את מה שיש לכם בבית לממרח טעים נוח ובריא

דילוג לתוכן